יש והאדם אינו יכול להודות. כשאנו ניצבים מול זיכרון השואה, קשה עד בלתי ניתן לחשוב על מושא כלשהו להודיה. אין על מה להודות ואין למי להודות. ניסיונות למצוא נחמות קטנות כגון גילויי הגבורה או אצילות הנפש של חסידי אומות העולם, או תרומתה השנויה במחלוקתׂ של השואה לתחייה הלאומית היהודית בארץ ישראל, נדמה כי אין בהם כדי לנחם. ניסיונות אלו נידונו לכישלון: תודה, אבל לא תודה. לשכול העצום שבאובדנם של שישה מיליון יהודים, אין שום הסבר המניח את הדעת ולא נותר לנו אלא לעמוד מול הרוע המוחלט שבגילוי האפל ביותר של האדם.
ביום השלישי לעשרת ימי תודה, הוא יום השואה איננו יכולים להודות. אולם, אדם שנפשו מורגלת בהודיה עשוי להיות מסוגל להתמודד טוב יותר עם הרוע. יש בהודיה כדי להודות במוגבלות האדם ובצורך שלו באחרים. על כן ההודיה מתרגלת את התודעה להכיר בגבולותיה. הנפש המודה מכוונת בדרך כלל לדבר-מה טוב בהווה או בעבר, עליו היא מודה. נפש המכוונת אל דבר-מה טוב בעתיד היא נפש מקווה. הנפש המודה צפויה להשאיר פתח גדול יותר לתקווה. יום זה הוא הזדמנות נפלאה להטיל זרקור גם על אנשים ונשים מיוחדים במינם: חסידי אומות העולם.